<h1>ריבב"ן — ביצה</h1>
<h2>דף כז:</h2>
[ביצה י"ד ע"ב] פיס'. אע"פ שיש בהן כלאים. לקמן מפרש למאי חזו. סנדל המסומר. דאפי' לנועלן ממיטה למיטה אסור, כדאיתא בשבת בפר' במה אשה יוצאה [ס' ע"ב]. מנעל שאינו תפור. לא חזי ליה למידי. ואע"ג דנקיט בסיכי. הגלד מחובר עם העור שלמעלה ביתידות קטנים חתיכות קנים קטנים מאוד מאד. כל שניאותין. שנהנין. למימך. לישן. שמא יעלה נימא על בשרו. ועובר משום (על) שעטנז לא יעלה עליך. אפי' י' מצעות זו על זו וכלאים ביניהן אסור לישן עליהן. שמא ישן עליהן בלא הפסק. בויל[ו]ן. יריעה פרושה לפני המיטה. מפני מה אמרו וילון טמא. ולא יהא ככותל הואיל דתמיד פרוש שם. מפני שהשמש מתחמם בו. והוי כשאר בגדים.
[ביצה ט"ו ע"א] בקשין. כעין נטמא, לבד קשה. עדילרין. כעין גלד שלעור שמניח בפרסת הרגל. צררי דברזני. קשרי כלאים שיש בהם זרעים או מעות, אין דרך חימום בכך ואפי' אם הוא מתחמם. לא ימכרנו לגוי. שמא יחזור וימכרנו לישראל. ולא יעשנו מרדעת. שמא יטלנו משם ויעשנו טלאי בבגדו. אבל עושהו תכריכין למת. שכיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות. כיון דלא ידיע. שאינו ניכר בו הכלאים. מינתר נתר. נשר הכלאים. שוע. זהו פשתן סרוק וצמר סרוק. נוז. יש מפרשין שזור ויש מפרשין ארוג, פירש ר"ש שיהו הפשתן והצמר סרוקין ושעועין וטווין יחד ואחר כך ארוגין יחד ולמאן דאמ' נוז שזור, שזורין יחד. ויש מפרשין כל אחד סרוק בפני עצמו וטווי בפני עצמו ואחר כך ארוגין יחד ורבנן הוא דגזרו אפי' שוע או טווי או נוז. והאי גלימא מדרבנן הוא דאינו שזור, כיון דנתקיה נתקיה. ומותר ואין צריך לחוש שמא לא אינתיק. ואימ' או שוע או טווי או נוז. חייב מדאוריתא. בחדא מילתא. בדיבור אחד.
